יש ימים כאלה, אתם יודעים, שאפשר לעשות דברים קצת אחרת.

היום, למשל, שמש בערד, ואצלכם גשם וקר. לשם שינוי, כמו כן, אני נח ואתם עובדים.

אז בבוקר, כשנסעתי למאפייה לקנות לילדים לחמניות טריות לביה"ס, ושמעתי שג'ימי פייג' חוגג 73, חשבתי לעצמי מה יותר מתאים מקצת נוסטלגיה.

אצלי נוסטלגיה זאת הנסיכה הקסומה, שראיתי כרגע, ניינטיז ניקס והכתובת שחרת איתמר ידידי על הקיר שצמוד לשולחן האחרון בטור הימני של כיתה י"א 11. אותה כיתה, אגב, שבמרכזה ישבתי באופן חד פעמי כשתחת ידי יצא הרישום האיכותי היחיד שיצרתי בחיי. תיארתי בו בדיוק נמרץ מורה לאזרחות לבוש בעור של עז וחמוש בקלשון, אוזניים מחודדות וזנב. חוסר טאקט היה לעסוק בעניין באמצע שיעור, שהיה שמיני ואחרון ולכן ריק כמעט מתלמידים. חוסר טאקט משווע היה לעסוק בעניין בשיעור שמיני שהוא שיעור אזרחות. לרווחת שני הצדדים לא הוספתי לבקר בשיעורי אזרחות עד לסיומה של אותה שנה.

בכל מקרה, כפי שהתחלתי, השנה הייתה 92' בערך והיא הכילה את מותו של פרויקט הלביא ששלח לכיתתנו מורה אומלל לפיזיקה שגורש בבושת פנים ע"י תלמידי כיתה ריאלית פרועים (לא אני. אני הייתי תלמיד כיתה ריאלית מלאכי ותמים שלא עסק אלא בציור מורים כמלאכי תחתון ופה ושם לעסוק בהפרות משמעת זוטרות. למעט זה התעמקתי במתמטיקה ובפיזיקה באותה רצינות שהביאה אותי לבסוף להיות עו"ס), מורה לתנ"ך שברחה בדמעות עקב חוש הומור גרוע, אליפות ראשונה לאל העליון משיקגו ובשבילי היכרות עם המשפט האלמותי שחרט איתמר על הקיר: "When all is one and one is all, to be a rock and not to role". מבחינתי, נער בן 17, זו הייתה פסגת ותמצית הפילוסופיה. כן, הרבה מים זרמו בגעתון מאז. ובנוסף ראיתי עולמו של ווין והבנתי.

https://www.youtube.com/watch?v=FOt3r_aNNxE

זאת, כמובן, הייתה הקדמה לחגיגה האמיתית – יום הולדת לג'ימי פייג'! פייג' היה השני בצמד הסוסים שמשכו את לד זפלין, שכם לשכם עם הצרוד האולטימטיבי, רוברט פלאנט. לו זה היה אתר מוזיקה יכולתי לתת לכם סקירה של העשייה המוזיקלית של גיטאריסט ענק, ולהסביר מה עשה אותו כזה. יכולתי אפילו לספר באיזו שנה נולד, ואיפה, ואיך קנה את הגיטרה הראשונה ומה אמרה על זה אמא. אבל האמת היא שהגעתם לאתר כדורסל, ובעצם אין לי מושג מה הופך אותו לענק. בקושי יש לי את הידע לעשות 2017 פחות 73 וליידע את המאזינים שג'ימי נולד ב1945. בכל מקרה, ג'ימי פייג' מנגן הרבה יותר טוב ממה שאני כותב, אז עדיף לחגוג לו בשיר, עדיף שלו.

אז לכבוד ג'ימי פייג' בן ה73 היום, שיר שאמנם יצא ב1970, אבל בשבילי היה בניינטיז פסגת המגניבות האולטימטיבית. זה מתחיל ברעש טהור שנמזג לתוך עור התוף, וממשיך במין לא יודע… בלוז… רוק… קוליות… רוברט פלאנט…. אם אתם בעבודה כדאי שתגבירו רמקולים.

ועכשיו תראו את זה ותבינו איך נראים געגועים.

בפעם הבאה פוסט על כדורסל. אשתדל.